<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' ערלה</h1>
<h2>דף ק:</h2>
גרסי' בפרק השואל את הפרה [ב"מ ק' ע"ב] שטף נהר זיתיו ונתנן לתוך שדה של חבירו זה אומר זיתי גדלו, וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו. ואמרי' בגמרא [ב"מ ק"א ע"א] אמר עולא אמר ריש לקיש לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן ולאחר שלש שנים הוא דחולקין, אבל בתוך ג' שנים הכל של בעל הזיתים, משום דאמר ליה אי את נטעת בתוך שלש מי הוה אכלית, כי בתוך שלש ערלה היא. ולימא ליה אי אנא נטעי, לאחר שלש הוה אכילנא ליה כוליה, השתא קא אכלת פלגא בהדאי, אלא כי אתא רבין אמר ריש לקיש לא שנו דיחלוקו אלא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש, אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע, דאמר ליה אי אנא נטעי מי לא אכילנא כוליה לאחר שלש. ולימא ליה אי את נטעית בתוך [ג'] לא הוה אכלת, השתא קא אכלת פלגא בהדאי, משום דאמר ליה אי אנא נטעי הוו קטיני וזרעינא תחותיהו סלקא וירקא. פי' גושיהן רגבי העפר המדובקין בשרשי האילן. ושמעינן מיהא דאילן שנעקר ממקום אחד וניטע במקום אחר אם לא נעקר בשרשין וברגבי עפר המדובקין בשרשין שהן גושי עפר חייב אותו אילן בערלה, אבל אם נעקר ממקום זה וניטע במקום אחר עם השרשין וגושי עפר המדובקין בו פטור מערלה. ולשון גושיהן מלשון [שבת ט"ו ע"ב] ארץ העמים גזרו על גושה ועל אוירה. תנן בערלה בפרק א' [מ"ג] אילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור אם לאו חייב. נעקר [הסלע] מצדו וזעזעתו המחרישה או שזעזעו ועשאו כעפר אם יכול לחיות פטור, ואם לאו חייב. אילן שנעקר ונשתייר בו שרש [פטור]. כמה יהא בשרש, רשב"ג אומר משום ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא כמחט של מתנן.
<h2>דף קיח:</h2>
גרסי' בסוף פרק הבית והעליה [ב"מ קי"ט ע"א] ותנן נמי גבי ערלה כהאי גונא אילן היוצא מן הגזע ומן השרשין חייב בערלה דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר מן הגזע חייב, מן השרשין פטור.
